לקליניקה נכנסת גברת עם סלים תראו איך היא פורקת את כל המטענים...
שרית נכנסת לקליניקה בסערה, עמוסה בסלים. חלקם נראים חלקם נסתרים. היא מתיישבת על הספה שמולי, הסלים הכבדים על ברכיה, על כתפיה, מכבידים. בפגישה הראשונה היא מניחה סל אחד בינינו. את הסל שהצהירה שעבורו באה. היא מתחילה לפרוק אותו, להוציא מתוכו חלקים מתוכה ולהניח בינינו. לחלוק בנטל. היא עדיין בוחנת אותי. תוהה אם אוכל להכיל באוזן רגישה וביד אוהבת את מה שיוצא ממנו. אם אוכל לשאת איתה את תכולתו. אותה. את הכאב והמבוכה שיש בו, את הקושי והחרדה המתלווים אליו. איך אקבל את מה שתמיד ידעה שמוזר, שונה, אפילו לא לגיטימי? מחשבות שאסור לחשוב, תחושות שמפחיד לחוש? אני איתך, אני אומרת לה, אוספת את תכולת הסל, ויחד אנחנו מתבוננות בו בעיניים טובות.
זה חדש לי, היא אומרת, תמיד חשבתי שזה לא נכון, לא טוב, והנה, הכל כאן מונח. ונח. על ספסל אחד - סל עם זוגיות, על ספסל אחר - סל עם הבדידות, על ספסל אחד - סל עם כל מיני, על ספסל אחר - סל עם יְדִידֵי
לקליניקה נכנסתי עם כל הסלים נראה לי שפרקתי את כל התסכולים.
